גלי חום
מאת איתן אלקון | תאריך: 11/15/2011 הגיגים
“תגיד דוקטור, לכלבה יש גלי חום?” שואלת גברת רומנוביץ. היא רופאה, גם בעלה. היא דואגת לכולם, לבעלה, לבתה ולדודה ג’ני בת ה90-, וכולם יחד דואגים ל”מדונה”.
“כלבה מתייחמת גם בזקנה מופלגת, אין לה תקופת מעבר ולכן גם לא גלי חום, זה שונה מאשר אצל נשים”.
כאשר מדונה צריכה לבקר אצל הוטרינר, “הבנות” באות כולן, גם הדודה ג’ני באה. יום קודם היא מבקרת בסלון לטיפולי יופי, בשבילה זה ארוע. מדונה לא זזה בלי כל הפמלייה, היא נשארת לבד רק כאשר הגברות הולכות לאופרה. לכלבה הזאת היה מזל גדול בחיים, מהגיהנום של “צער בעלי חיים” ישר לגן-עדן סניף רומנוביץ. עד עתה דודה ג’ני ישבה והקשיבה בשקט, זהו שקט שלפני הסערה, כאשר היא מצטרפת לשיחה, כולם מסמיקים במבוכה או מתפקעים מצחוק. היא קומיקאית.
“לי אף פעם לא היו גלי חום, אני חמה כל הזמן”, משכילה, סקרנית וצעירה ברוחה. היא “מתחילה” עם גברים צעירים. כשאני מגלה לה שאני בן שישים פלוס היא מייד עונה “זקן מדיי בשבילי”. אין לה בושה.
מדונה היא טריירית טיבטית לבנה קטנה בת שתיים-עשרה. היא מטופלת על-ידי מאז היותה גורה. היא לא בגיל המעבר, היא הרבה מעבר לו, עם בעיות האופייניות לגילה: לב, גב, משקל עודף, הן קשורות זו לזו.
“תעשו לה דיאטה”, אני ממליץ כבר שנים, כמו עתה. דיאטה? אז איך הם יראו לה שהם אוהבים? במשפחה הזאת יודעים להעריך אוכל טוב, רואים עליהם. הם מעדיפים בדיקות ותרופות. מאז שהבת שירלי סיימה לימודי משפטים וחזרה לגור בבית הוריה, היא הדואגת והמדאיגה הראשית, משוטטת באינטרנט ומציעה לאמה ולי מחלות שלא חשבנו עליהן ובדיקות כמו אלו שעושים לנשיא ארצות-הברית. עכשיו הן מודאגות כי מדונה הולכת לאט, מתקשה לעלות במדרגות, מתנשפת, יש לה בטן גדולה והיא אוכלת פחות. מובן, היא מתפוצצת מרוב אוכל, אין מקום. מדונה מקבלת כבר תרופות לכאב-גב, יתר לחץ-דם, דלקות פרקים, טפילים ומזון רפואי מיוחד לשיניים וללב. אפשר להוסיף לה תרופות, הגברות כל כך רוצות לפעול, אז לפחות עוד בדיקות.
אני בודק את הפציינטית ואומר שזה מספיק. שירלי הפרקליטה לא מוותרת. לפחות בדיקות חוזרות, אולי נמצא משהו. לפני חצי-שנה הייתי בחופשה, הן בקרו רופא אחר שאיבחן “קדחת קרציות”, אולי זה חזר?
“לא, זה לא חוזר”.
“אבל הרופא ההוא המליץ על בדיקת מעקב כל ששה חודשים”. מחר ימלאו ששה חודשים.
“הבדיקות מיותרות”, אני מנסה להתנגד אבל נכנע לקואליציה הנשית. אנו עושים תצלומי רנטגן, אולטראסאונד, בדיקות דם, צואה, שתן והורוסקופ: הכל תקין.
“אז למה הסימפטומים?” הן רוצות לדעת. עכשיו חודש מרץ, אני ממליץ על תספורת קצרה מאוד וזהו.
למחרת מגיעה הפמלייה כולה. הספרית מספרת ואנחנו מעבירים שעה בשיחה על הנושא האהוב על כולנו: בדיקות ותרופות. ד”ר רומנוביץ פותחת את הסימפוזיון:
“אני לוקחת תרופה להפחתת כולסטרול, אולי כדאי לתת גם למדונה?”
“לא, לא צריך”.
“אולי תרופה להפחתת סוכר בדם, היום נותנים אותה הרופאים בקופ”ח למניעה?”
“לא צריך”.
“אני מקבלת הורמון אסטרוגן נגד בריחת סידן, אני חושבת שגם למדונה בורח וצריך לתת לה גם”, דודה ג’ני מצטרפת, מעשירה את הסמינר עם נסיונה האישי.
“היא תהיה מיוחמת כל הזמן”, אני מזהיר. עכשיו היא ממש מתעוררת לחיים.
“מה הרע בזה? הלוואי עלי.” את זה היא אומרת ביידיש.
ימים אחדים מאוחר יותר אני פוגש את ד”ר רומנוביץ בסופרמרקט. “מדונה חזרה לעצמה לגמרי, היא פעילה ובריאה, צעירה כמו פעם”, היא מדווחת. היא פשוט סבלה מחום.
בינתיים מאי, מדונה מגיעה לתספורת מארינס נוספת כי היא שוב “הולכת לאט, אוכלת מעט ומתנשפת”, הסיפור הרגיל. בזמן שחלף הן לא שקטו על השמרים והמשיכו במחקר מדעי ומעבדתי וטרינרי רחב-היקף.
“אנחנו דאגנו ועשינו לה בדיקות נוספות. זיו ד. (וטרינר צעיר וידיד המשפחה) חשב שאולי יש לה “קושינג”, אז עשינו בדיקות דם נוספות, מסתבר שאין לה. אחר כך הוא הציע בדיקת אולטראסאונד לב. נסענו למומחה מהאוניברסיטה, הכל תקין”. האמונה שלהן בבדיקות מעוררת השתאות.
“בבדיקות הדם הם מצאו רק חריגה אחת - אנזים כבד AP גבוה והם אינם יודעים איך להסבירו,” היא אומרת. אני שולף ספר של בדיקות מעבדה ומראה כתוב: ”ערך AP גבוה כאשר ערכים אחרים נורמליים מעיד על עומס, לחץ או נפיחות בכבד...“ היא שמנה! מים וצום הגון של כמה שבועות יהיו התרופה הנכונה.
אני עומד לידן בזמן התספורת, הפרווה נושרת ומגלה כרס ענקית ומלאה לעייפה, פרט לזאת אין כל סימן למחלה. זה לא קושינג, היא לא חולה, דיאטה זה כל הסיפור.
הם רופאים שאמורים להבין עניין, אך הם אוהבים לאכול ואת מדונה, ואצלם שני הדברים הולכים יחד. אני חושש שהם יאהבו אותה למוות. עכשיו כבר יולי, שיא הקיץ, שיא החום. שוב הם באים לתספורת, הם אמורים להיות מודאגים כרגיל, תחת זאת הם מחייכים שבעי רצון. מדונה לא נראית כבלון נפוח, הייתכן שירדה במשקל?
“מה קורה כאן?”
הן מסתכלות זו בזו, הבת בתפקיד המוכיחה והאם מחייכת אשמה כילדה שנתפסה בקלקלתה.
“אמא הייתה שלושה שבועות בחופש, לא היה מי שייפטם את מדונה, אצלי היא אכלה בריא”.
“אולי כדאי שתצא לעוד חופשה,” אני מציע.
“מסכימות!” הן עונות במקהלה, גם מדונה מהנהנת.