קמלוט

הגיגים

לענת א. יש בבית חצר מלכות שלמה. היום היא מביאה למרפאה לצורך בדיקה וחיסון חתול פרסי צעיר בצבע אפרסק. "ד"ר תכיר, זהו לנצלוט", היא אומרת. "נעים מאוד", אני עונה, "ומה שלום ארתור?". "בסדר, בסדר גמור, כולם בסדר". זה עושה לי טוב לשמוע. ארתור מעניין אותי במיוחד. הוא חתול פרסי-הימלאיה אדום בן שתים-עשרה. אצל ענת הוא המלך בכל המובנים. לצד ארתור מולכת הגבירה גוויניבר - סילבר סיידד צ'ינצ'ילה - יפהפייה מן האגדות. ב"קמלוט" עוד כהנה וכהנה אצילים וגבירות, היום כאמור נוסף הנסיך הצעיר לנצלוט לחצר.

המלך ארתור יקר לי במיוחד בגלל מה שארע שנתיים קודם. ארתור הובא למרפאה עם בעיה רפואית רצינית וכואבת. זה כמה ימים שהוא מנסה להטיל את מימיו ואינו מצליח. סתימה בדרכי השתן היא בעיה רפואית שכיחה אצל חתולים זכרים. היום אפשר למונעה בעזרת מזון רפואי מיוחד שהופך את השתן לחומצי וממיס חול וגבישים אשר גורמים לסתימה. דרך דופן הבטן אני ממשש בארתור שלפוחית שתן מלאה באופן מדאיג. הוא היה בטיפולי בעבר אך לא בשנתיים האחרונות.

"ענת, זהו מקרה חירום", את זה היא כבר הבינה לבד.

"אני מתכוון לעשות לו הרדמה קצרה לצורך בדיקה וטיפול", היא מהנהנת בהסכמה. אחרי שהורדם, אני מנסה להחדיר צנתר (קטטר) לבולבול הקטן כדי לשחרר את הסתימה. בדרך כלל אין בכך קושי, הפעם אינני מצליח, הפתח צר מדי. בבעיה כזאת טרם נתקלתי.

ענת מביטה אליי - החתול הוא משוש חייה. יש לה לענת ילדים ונכדים, אבל החתולים היו שם קודם, תמיד פרסיים. הילדים עזבו את הבית ושוב רק היא והחתולים ב"קמלוט".

אני חושב בקול רם, "אני לא מצליח לחלץ את הסתימה, אין ברירה, נצטרך להרדים את ארתור, אני מתכוון לתמיד, לנצח". היא מסתכלת עלי. מצד אחד החתול סובל והיא רגישה מאוד לסבלו, מוכנה גם לאבדו, רק שלא יסבול. מאידך היא אוהבת אותו ומוכנה לעשות הכל כדי שימשיך לחיות. היא נקרעת בין האפשרויות, לא מעיזה להוציא הגה. נטל ההכרעה עובר אליי. אני אינני שלם עם עצמי. אני שוב חוקר:

"ענת, איזה מזון הוא קיבל בזמן האחרון?" היא מספרת לי, זה לא עוזר לי.

"איך התנהג בעשיית הצרכים לאחרונה?"

כאן אני שומע לראשונה שהיו בעיות דומות בעבר והרופא הקודם המליץ על מזון מחמיץ-שתן מחוזק, אותו מותר לתת רק כמה ימים ברציפות. ענת, מעודף רצון טוב וכוונה טובה נתנה יותר מדי במשך תקופה ארוכה מדיי. עדיין אינני מבין איך כל זה קשור לסתימה.

"ראי, צאי בבקשה החוצה ולכי להפסקת קפהֿ תשאירי אותנו לבד. אני אנסה שוב, בשקט".

אני מתרכז, שולף את הפנס הדקיקֿ, עכשיו אני מבחין סביב הפתח הזעיר במשקע-טבעת לבנה, בעובי עשירית המילימטר. מה זה? זה לא אמור להיות פה!

את החתול חייבים לרוקן בכל מקרה. אני לוחץ על השלפוחית מבחוץ, דרך דופן הבטן, ושתן מטפטף החוצה. יופי! הסתימה אינה מלאה ואני לאט לאט מצליח לרוקן את השלפוחית לגמרי. והטבעת הזעירה? זו, סביר להניח, רקמה מתה, נמק של רירית, קרוב לודאי תוצאה של חומציות יתר בגלל המזון המיוחד שפשוט "שרף" את הרקמה והצר את הפתח כמו בצינור מים ישן.

ענת חוזרת. "יש תקווה", אני מבשר לה, "והכי חשוב עכשיו זה להפסיק לגמרי את המזון הרפואי, נמתין יום - יומיים ונבדוק שוב".

ארתור אינו מקבל כל תרופה, אין צורך. ענת מאושרת לקבל את ארתור שממנו נפרדה כבר סופית. כעבור שלושה ימים הוא מובא להורקה ידנית חוזרת, הפעם קלה יותר.

ההוצאה להורג בוטלה, נותרו לו עוד כמה נשמות.