היד שמאכילה

הגיגים

"שלום, רובי שלנו זקוק לתספורת, האם גנאדי עובד היום?"

המתקשרת היא גברת חנה ארצי. רובי הוא קוקר ג'ינג'י, אחד הלקוחות הותיקים. גנאדי, אחד הספרים שלנו, הוא מסתדר איתו הכי טוב, הוא גם מאלף כלבים במקצועו ואינו צריך לעשות הרבה, האחיזה הבטוחה שלו וטון הדיבור שלו עושים את שלהם.

כבר כשהיה בן ששה שבועות ראינו שיש לנו עסק עם טיפוס מיוחד. בהכירי את הנפשות הפועלות הזהרתי את הארצים מפני חינוך מתירני מדי, אך הם הלכו בדרך שלהם. הם קיבלו את רובי כאשר היו בגמלאות, הבית היה ריק מילדים ו"הילד" החדש הפך מושא אהבתם. הם החלו בקילקולו מייד, הרעיפו עליו פינוקים בלי קשר להתנהגותו, חסכו ממנו משמעת ולא היו עקביים. הוא קיבל מחמאה על כל חטא וגמול על כל פשע, לימדו אותו שהפשע משתלם. היום הוא בוגר והם קוטפים את הפירות, הוא לא מטורף לגמרי, אבל די קרוב. הם אוהבים אותו אהבת נפש והוא ממרר את חייהם, היא קונה לו אוכל במעדניות, והוא נושך את היד שמאכילה אותו, פשוטו כמשמעו.

הם מגיעים למספרה תמיד יחד. גנאדי יתפנה עוד מעט. ׳ארצי׳, כך היא קוראת לו, קורא בשלווה עיתון והיא מתנה בפניי את צרותיה. אני שם לב שרובי צמוד אל ארצי, חנה לא מתקרבת אליו.

"תראה, רובי מאוד רגיש, הוא חש בכל שינוי, כשארצי בסדר, כך גם רובי, אבל כשארצי חולה או בדיכאון הכלב נצמד אליו, מלקק אותו, מגונן עליו, נובח ונושך כל מי שמתקרב אליו, וגם אותי".

כלב שנושך את הבעלים! זאת התנהגות שמצביעה על חינוך מוטעה.

"מי מאכיל אותו?"

"רק אני", היא מתלוננת, זה מה שחשבתי.

"מי יוצא איתו לטייל?"

"רק ארצי", גם זה היה צפוי. ארצי מחייך מאחורי העיתון.

יש לו לרובי סיבות טובות להיות נרגז ונרגן: תולעי מעיים, כאב-גב, אוזניים ושיניים, אך חנה מתארת ביטויים של סטרס (עקה) רציני. הבעלים לא צעירים, גם הבריאות לא מה שהיתה. הם חיים עם כלב נבון שהורגל לפעילויות וזכויות, עכשיו מחסירים ממנו גירויים וזכויות-יתר, הוא אינו מבין מדוע, אין דרך להסביר לו ואם היתה - זה לא היה משנה לו. חנה, פעלתנית בעלת מזג חם, ננשכה והופלה כבר כמה פעמים, היא עייפה וחוששת ממנו, חסרת סבלנות. יש בקולה טרוניה והיא אינה מסתירה את רגשותיה, הכלב חש בכל זאת.

ארצי לעומת זאת, עדין ורך, לא ירים את קולו ואינו מסוגל לכעוס. בריאותו רופפת, לעיתים בדכאון, הכלב חש זאת ומגונן עליו. הם מדברים אל רובי בשני קולות שונים, זה מבלבל אותו, זה היה מבלבל כל אחד.

"אולי הגיע הזמן להרדימו?" אני מתריס, יודע שהשאלה תקפיץ את חנה לתקרה, וזה מה שקורה.

"השתגעת? ארצי ילך אחריו מייד," היא מזדעקת. כולנו יודעים כמה חשוב הכלב לקיומו הפיזי והנפשי. וכך, היא ממשיכה לדאוג לשניהם. היא מודאגת ומתמסרת יותר ויותר לבעלה ופחות ופחות לכלב.

כלב תוקפני, ילד תוקפני. כאן וכאן תוקפנות אינה ביטוי של רוע אלא קריאה להתייחסות. סימפטום של חוסר אונים, תסכול. עבור ילד אין דבר חשוב יותר מלהיות "מקובל", אין אומללות גדולה יותר מהתחושה שהוא לא-רצוי, לא שייך, שאינו במרכז עולמם של ההורים, של מישהו. אפשר להניח שהדבר נכון במידה רבה גם לכלב.

ילד לעולם יעדיף את מי שנותן לו יחס, על פני מי שנותן לו "דברים". רגשות לא דורשים ואי אפשר לקנות, זה נכון לבני אדם ויותר מסביר, נכון לכלב. חנה היא זו שמספקת את צרכיו של רובי, אבל רוטנת תוך כדי. ארצי יוצא איתו לטיולים של כיף ונותן לו יחס, אין פלא איפה ש -

היד שמאכילה היא היד שננשכת ואילו היד שמלטפת היא זו שזוכה בליקוקים.