סיפורי רות
מאת איתן אלקון | תאריך: 6/1/2011 הגיגים
"שון" של רות ניר היה כבר בן ארבע-עשרה וחצי. בשנותיו האחרונות המשיך בשגרת חייו בעזרת סטרואידים לחיזוק, ועכשיו גם אלו לא עזרו והוא לא הצליח להתרומם על רגליו. מכל כלבי הקולי שהיו לה, היה האהוב ביותר. רות היתה מודעת וחרדה, שניהם מזדקנים יחד.
נקראתי אליה באמצע הליה להרדימו. "אני בת שמונים," היא אמרה בכאב, "יותר אני לא לוקחת עוד כלב". עבורי, לעזוב אותה לבד בבית, היה החלק הכי קשה בביקור. תוך שבוע כבר היתה אצל חברתה מירנה המגדלת כלבי קולי וקיבלה את דוג'ו (דון ג'ואן) בנו של שון המנוח, דומה לאביו כשתי טיפות מים, בן שבע. עתה, אחרי קריירה מפוארת בתחרויות והרבעות, הוא יהיה בן יחיד ויחיה ב"פנסיון רות" ברמה של חמישה כוכבים. משהגיע, נעלמו באחת דיבוריה על חולשה ובדיקות רפואיות. מרגע שהגיע זקפה קומתה וחזר ענין לחייה. שוב "ילד" תלוי בך, צריך לדאוג לו, לאמא אין זמן להיות חולה.
היום רות נכנסת למרפאה בלי היסוס. "אני מפריעה לך?" היא מתריסה באירוניה. אנחנו מכירים כבר 30 שנה, היא הלקוחה הותיקה ביותר שלי. היא מוצאת אותי מתקתק על מכונת הכתיבה הישנה. היא מתיישבת מולי, שנינו מרגישים בבית. "הלקוחות מפריעים לך?" היא שואלת ואני נאלץ לצחוק. לפעמים אני מדפיס סיפורים במרפאה וכאשר הכתיבה זורמת, אני שוכח מהכל, לקוח שנכנס אז - באמת מפריע לי.
"הסיפור על הבן שלך לא ברור, לא הבנתי אותו," היא אומרת. אני תוהה על מה היא מדברת. כאשר אני מגיע הביתה בערב, ממתינה לי חוברת חדשה של "חיות הבית" ובה סיפור בו מככב הבן שלנו. עכשיו הענין ברור: היא קיבלה את אותה חוברת בבוקר ותוך זמן קצר (חצי שעה) היא אצלי עם ביקורת.
כרגע היא יושבת מולי. "קח עיפרון ותכתוב," היא פוקדת, אני עושה כמצוותה. "הדברים חייבים להתפרסם". הבוקר שקט ואני מתרווח בכסאי. כאשר ביקרה אצלי לפני חודש, היתי עסוק וליויתי את הגברת החוצה בהתלהבות מוגזמת, אני מרגיש קצת אשם, עתה אפצה אותה עם תשומת לב יתרה.
"תן לי כדורים נגד תולעים עבור דוג'ו ותכתוב, הדברים האלה צריכים להתפרסם".
היא נשמעת כאילו יש לה מחאה על עוול כלשהו, אני מקשיב. "קודם כל שון, תמיד היה חביב וממושמע, כשהיה בן שישה חודשים טיילנו לכיוון בית החולים "רוטשילד" (רות גרה בקרבת מקום) במסלול הקבוע והמוכר שלנו. לפנינו צועד זוג זקנים והם משוחחים בעירנות. פתאום שון מושך בחוזקה אליהם, מה קורה? אני מרסנת אותו והוא נרגע. כעבור כמה רגעים שוב נמתחת הרצועה ושוב אני כועסת עליו. אנחנו מתקרבים אל השניים, הם מדברים יידיש, כל משפט שני מסתיים אצלם ב"שויין", הכלב נענה לקריאה".
היא כבר סיפרה לי את הסיפור בעבר, ואז בא השני: " טיילתי עם שון בטיילת-לואי, מולנו התקרבה קבוצת תיירים". כל תייר בחיפה מגיע לכאן לצפות על מפרץ חיפה והגנים הבהאים. קולי יפה והאמריקאים לא אדישים. אחד מהם פונה אל שון ללטפו והוא נענה, מתנפל עליו בשמחה, מלקקת את פניו. "שון," אני קוראת לו, "רגלי, שון! בסוף אני מצליחה להפריד ביניהם. עכשיו ניגשת אלי אשתו ושואלת אותי בהתפעלות: איך ידעת שלבעלי קוראים שון?"
לרות אין היום טרוניות ואין לה טענות כנגד איש, היא בסך הכל חפצה שכולם יהנו מהסיפורים והכי מתאים לכך - העיתון. גם את הסיפור הזה כבר שמעתי, אך היא בתנופה והיא ממשיכה: "כאשר שון היה כבר מבוגר, הביאו אליו כלבה לזיווג. שון היה מעונין אך ביישן, כל זמן שהייתי בחדר הוא התקרב לתת לה נשיקה וזהו. הבנתי שאני מפריעה לשידוך ועזבתי אותם לנפשם. ברגע שיצאתי, הוא עשה את המוטל עליו על הצד הטוב ביותר ותשעה גורים חמודים היו התוצאה".
זמנית היא מפסיקה עם שון, מחמד ליבה, ועוברת לנכדים, מדלגת על היתר.
"בטורניר כדורגל שאורגן על ידי המשפחה לזכר בעלי, כולם הסתדרו לדקה דומיה, מחכים בשקט לשריקת הפתיחה. הנכד בן השלוש מתכבד בבעיטה ראשונה. השופט בשחור מגיש לו את הכדור והוא, הקטן, שואל: "אתה השופט בן-זונה?"
בעולמה, הכלבים תופסים מקום ראשון. בביתה בולטות תמונות כלבי הקולי שלה, יש יותר רגש לאוזני בדיבורה על הכלבים מאשר על המשפחה. "משוגעת" כלבים אמיתית, כמו גם חברותיה הקרובות. בסוף דרכו של שון, בימיו האחרונים, נראתה לי כאחת שויתרה, הולכת ודועכת, השמיעה תלונות על קשיים ובריאות, לא רות שהכרתי. היום עם דוג'ו היא צועדת והיא חזקה כמו לפני שלושים שנה.
זכורני, הייתי אז בתחילת דרכי. אל כלבה הראשון הוזמנתי באמצע הלילה ולא רציתי לבוא. הייתי רווק, במיטה עם.... אינני זוכר את שמה, אני כן זוכר למה לא רציתי לצאת מן המיטה - היה קר בחוץ. רות בקשה בעקשנות עד שהסכמתי בכל זאת. "קים" היה בן תשע, סרטן ריאות, אין מה לעשות. כך פגשתי את רות לראשונה. אחריו באה "גאיה" מחוות שער הגיא. בגיל חצי שנה החלה קריירה של דוגמנית מסלול בתחרויות יופי. היה לה אופי של גברת מענטזת, העיקר להראות לכולם כמה היא יפה. עם אחד-עשר גביעים, תמיד מקום ראשון, "ווינרית" אמיתית.
היום יש לה את דוג'ו, חיצונית זהה לשון, אך שונה באופיו, מאופק, נחבא אל הכלים. הוא גר כל חייו בחווה רחבת ידיים בסביבה שקטה ושליווה. אצל רות הסביבה רועשת יותר ומלאת הפתעות, דוג'ו נרתע מכלבים וחתולים ואינו מתקרב לאנשים מרצונו, "כלב-כפר" בעיר הגדולה.
היום רות בת שמונים ואחת, עצמאית, בריאה, בועטת ונושכת עד מאה ועשרים.