נעלם

פינת הסיפור הקצר

“ד”ר אלקון שלום. הרגע נחתנו בבן-גוריון, מה שלום “נבו”? כולנו חסרי סבלנות, אתה לא מתאר לך כמה הוא חסר לנו, מתי אנחנו יכולים לבוא לקחת אותו? אנו מאוד מתגעגעים אליו, אנחנו רוצים לאסוף אותו בדרך הביתה ומה שיותר מוקדם”.

“הוא בסדר, בסדר גמור, אין לכם מה לדאוג, אני מציע שתסעו קודם הביתה, כשתגיעו תצלצלו ואני אביא לכם אותו עד פתח הדלת”.

“מה באמת? איזה שרות נהדר, לזה לא ציפינו”.

“אני שמח לעשות זאת”.

הם לא יודעים עד כמה אני שמח, הם גם לעולם לא יידעו, אין לי אומץ לספר להם.

ככלל, אני מסרב לעשות הסעות של פציינטים, הסיכון גדול מדי, אך המקרה הזה שונה, אני שמח להסיעו, אני מרגיש צורך להחזירו הביתה, אני שמח שהוא בכלל אצלי.

שבועיים קודם, משפחת כץ מגיעה מיוקנעם בהרכב מלא - אבא, אמא וארבע בנות. אחת לפני גיוס ואחרת בת-מצווה, הטיול הוא לכבודן. הם מביאים את החתול שלהם לפנסיון שלנו. “במושב יש לנו חצר ענקית, “נבו” יוצא ונכנס כרצונו. הוא מעולם לא עזב את הבית, גם אנחנו לא. זאת הנסיעה הראשונה שלנו לחו”ל וזאת הפעם הראשונה ש”נבו” ייכנס לפנסיון, אנו דואגים שלא יהיה לו צפוף, שלא יהיה סגור ומדוכא בלי לצאת החוצה”. “נבו” הוא הבן היחיד בבית. הוא חתול פרסי אפור בעל מזג נוח, אציל מטבעו - “נסיך”. הוא התאקלם תוך יום.

מזמן שמתי לב שחתולים יודעים מתי הם עומדים לשוב הביתה מהחתוליה, יום-יומיים קודם הם הופכים חסרי מנוחה; אלו שהיו שקטים מייללים יותר, אלו שהתחבאו, יוצאים ממחבואם וכולם מבלים יותר על אדן החלון ומביטים החוצה. איך הם יודעים? זה הרי לא ייתכן, או אולי בכל זאת כן?

אני חושב על צבי גילון ורעייתו, זוג מבוגר מאוד ולהם שני חתולים. פעם בשנה הייתי מגיע לביתם לחיסונים ובדיקה. לצורך זה היה צבי מכנס אותם במטבח ותמיד מספר לי את אותו הסיפור:

“אני מאכיל אותם תמיד פעמיים ביום. בכל ימות השנה אני קורא להם והם מייד באים לאכול במטבח, רק ביום אחד בשנה כאשר אני קורא להם, הם מסתתרים, קשה למוצאם, והם ממש מפוחדים - וזה ביום שהדוקטור וטרינר אמור להגיע; איך הם יודעים?”

לי הדבר נראה פשוט. הם חשים בקריאה של צבי שהיא שונה - הדגשה אחרת, מילים שונות, שפת גוף אחרת מעט, התרגשות מסוימת בקולו, והם יודעים.

כנראה שבפנסיון עובד תהליך דומה, כנראה שהחתולים מזהים בקולי, בקצב ההאכלה, במספר המילים והאינטונציה משהו שונה, יציאה מהשגרה, מחר יקרה משהו, הולכים הביתה.

“נבו” התאקלם אצלנו מהר מאוד. הוא אכל יפה והיה נעים-הליכות, נוח וחברותי, לא חתול פוחז שינצל הזדמנויות הוא. היה לי אמון מלא בהגינותו וביושרו, הוא חתול וג’נטלמן, חשבתי.

יום קודם לשובו הביתה, כאשר נכנסתי לחדרו בדלת הפנימית, פתח מישהו בו-זמנית את הדלת החיצונית. “נבו” פסע לו בשלווה רבת-הוד ובראש מורם לאיטו החוצה בין רגליי. הוא לא ממש ברח; אחרי שבועיים “בפנים” הוא היה זקוק כנראה למרחב הפתוח ולקצת ירוק בעיניים. “נבו קיפץ ודילג בעליצו, מריח פרח פה, מפריח פרפר שם, ראית שהוא שמח. אני מתקרב אליו צעד והוא מקפץ הלאה ממני צעד, ראית שהוא נהנה. לתפוס אותו - לא אצליח, האם להיתפס לפניקה עכשיו? לא, מוטב לדחות את הפניקה לאחר-כך, לזה עוד יהיה זמן, מה עושים כעת? לחכות עד שיחזור מרצונו?? מסוכן ולא בטוח. כבר שעה שאנו משחקים בחתול ועכבר, אלא שכאן העכבר משתעשע בחתול. בהדרגה התקרבנו לכביש. הוא חתול כפרי והתנועה כאן מאוד עירונית ומסוכנת. לרגע הפכתי לכלב רועים, עקפתי אותו והגעתי לשפת הכביש כדי לחצוץ בינו לבין המכוניות החולפות, בזרועות פתוחות כמו דחליל ניהלתי אותו בכיוון החתולייה. הוא בינתיים שבע ממשחקים, אולי התעייף ובכלל הגיע זמן הארוחה. כמו שיצא מקודם, חזר עתה פנימה בראש מורם ועם חיוך ממזרי שאומר: אני נהניתי מכל רגע, גם אתה?

עכשיו הזמן לפניקה - עכשיו אני קולט: אילו ברח ולא חזר! איפה הייתי קובר את עצמי? בני משפחת כץ צריכים להגיע לפנסיון. הם באים לאסוף את “נבו”, החתול האהוב שלהם. עוד מעט הם יגיעו, או-טו-טו.... הם בדלת, תיכף הם שואלים: איפה החתול שלנו? נבו! נבו! ואני אומר להם “אני מצטער, הוא איננו, הוא ברח!”.

“איננו? מה זאת אומרת? אם זאת בדיחה היא מאוד לא מוצלחת, תדע לך, אנחנו...” במציאות השיחה הזאת נחסכה ממני. הפניקה שממנה התחמקתי בבוקר השיגה אותי בלילה ובלא מעט לילות אחרים. הייתי מתעורר מכוסה זיעה קרה ונרגע רק אחרי שנזכרתי ש”נבו” חזר הביתה בשלום. בשבילי חתול חמוד מקפץ בין פרחי הגן הוא תמיד סיוט לא קטן. גם ביוקנעם אני משתדל לחלוף מה שפחות.

הסיפור הזה מוקדש לשלושה חתולים שהערימו עלי וחמקו מהפנסיון - כולם חזרו, ולשני כלבים שברחו מהמספרה - שניהם הגיעו הביתה בשלום, אחד תוך שעה, האחר אחרי יומיים.