שקית גולות וכדורסל
מאת ד"ר איתן אלקון | תאריך: 1/2/2011 מדור הסיפור הקצר
לאור בננו יש יום-הולדת, מלאו לו שש שנים והיום הוא מתלווה אלי לעבודה. במרפאה הוא מביט סביב בסקרנות, אך ליבו נמצא במקום אחר. צבי קליימן נכנס עם “מוסקה” לחיסון שנתי ובדיקה שגרתית. האוירה נינוחה, צבי הוא אדם אשר משרה רוח טובה סביב. הוא בא רכוב על קטנוע שבגבו מותקן כלוב מיוחד עבורה, “היא אוהבת לנסוע”, הוא אומר, כלבה קטנה וחברותית כבעליה. כמו בכל ביקור במרפאה בשנים האחרונות, מר קליימן ניגש לארון הזכוכית שעל-יד שולחן הטיפולים ומביט מהופנט בצנצנת “שלו”, לאיטו הוא חוזר אלינו.
“איך קוראים לך?”, הוא שואל, “אור”, עונה הבן, “ואיך לכלבה?”
“בן כמה אתה אור?”
“בן שש, ובת כמה הכלבה?”
חקירה וחקירה נגדית.
“אתה תהיה וטרינר כמו אבא כשתהיה גדול?”
עם הראש הוא מנענע באופן שאומר כמעט כל דבר חוץ מ-כן.
“אז מה, באת לעזור לאבא?”
“עוד מעט אבא ואני נלך ביחד לקנות לי כדור-סל במתנה”, וטרינר הוא לא יהיה.
עם כל לקוח שנכנס, עוברת בראשי כל ההסטוריה הרפואית של הכלב, אני חש שגם צבי חי מחדש את הכל. החויה שעברנו לפני כמה שנים משותפת לו, לי וליעל האסיסטנטית, אז בשנת הלימודים האחרונה בפקולטה לוטרינריה באוטרכט; היא היתה בארץ לחופשת-מולדת של פסח ומילאה את מקומי במרפאה, אני הייתי עם המשפחה בדירתה בהולנד. כאשר חזרנו, יעל מתארת לי את הכרטיס הרפואי של “מוסקה” שהובאה לבדיקה בהיעדרי ובו היא מתארת כך:” בתאריך.... הגיעה “מוסקה” למרפאה, התלונה: הטלת שתן תכופה מאוד, עשרות פעמים ביום, דם בשתן. חשד: דלקת שלפוחית השתן. קיבלה אנטיביוטיקה במשך שבוע, התלונות והדם פסקו, אך עם סיום הטיפול התרופתי - כל התלונות חזרו”. היום צבי ו”מוסקה” באים לביקור חוזר. אני ממשש את בטנה - הבטן אינה כואבת, היא רכה ונוחה למישוש - אפשר לחוש “שקית מלאה גולות” - שלפוחית שתן מלאה אבנים, עשר ויותר. “בואי יעל, תמששי את הבטן האחורית”; המישוש נעשה בשתי ידיים משני צידי הבטן בו-זמנית, האצבעות אמורות להיפגש, כך בשיטתיות מלמעלה למטה וחוזר חלילה מקדימה אחורה, כאשר הכלב על השולחן והרופא מאחור. יעל עושה כמצוותי, כעבור דקה ועם ידיה עדיין על הבטן, לא רוצה להיפרד, היא מסתכלת עלי, עיניים גדולות, בשקט בלי מלה, היא ברגש מהנהנת שאכן היא ממששת. “שקית גולות” בתוך בטן, זה שיעור וחויה, חשת בראשונה - לא תשכח זאת לעולם. זו מן החויות שוטרינרים חיים בשבילן, זר לא יבין זאת.
“מר קליימן, יש לכלבה אבנים בשלפוחית השתן וחייבים לנתח”.
ניתוח נקבע למחרת בבוקר, יעל האסיסטנטית בניתוח, כרגיל. בניתוח פותחים את חלל הבטן ואת שלפוחית השתן, בכפית סטרילית מוציאים לא מעט אבנים (יורוליטים), מספיק למלא צנצנת קטנה. לא פלא שהיה לה דם בשתן ושעשתה פיפי כל כמה דקות.
הצנצנת “שלו” ניצבת בארון המוצגים ואליה הוא ניגש כל ביקור מאז.
“כמה אני חייב לך על הביקור היום?” שואל צבי.
“מאה שקל”, אני עונה. אני מרגיש משיכה במכנס ומתכופף אל אור שמסמן לי שהוא רוצה ללחוש לי משהו.
“אבא, אל תיקח כל כך הרבה כסף”, הוא אומר בשקט.
“כמה לקחת, אור?”
“שקל אחד”, הוא מסמן לי באצבע.
“אור, אבל אנחנו צריכים כסף בשביל הכדור-סל שלך”.
הירהור קצר, “אז תיקח מאה שקל”. הוא יהיה עורך דין.