בנות 23

"פלייקי, לא פלאפי", גברת לביא מתקנת אותי במבטא ייקי וטון של סדר-צריך-להיות. אני לא יודע למה נכנס לי לראש השם פלאפי. "פלייקי" הובאה כל שנה בדיוק באותו תאריך לבילוי של שבועיים בפנסיון החתולים שלנו. גברת לביא נוסעת לפגישת המחזור השנתית בגרמניה. היא אלמנה מבוגרת כשאני פוגש בה לראשונה, גם פלייקי באה בימים. הגברת אינה יכולה להביא אותה למרפאה, כל טיפול דורש ביקור-בית. "רב הווטרינרים לא הסתדרו איתה, אותך היא דווקא מקבלת ברצון", היא מחמיאה לי. בערך אחת לשנה אני מבקר אצלם בבית לבדיקות וטיפול ופעם בשנה אני מקבל אותן אצלי.

"אינני יודעת אם אסע בשנה הבאה, מספרן של בנות המחזור הולך ופוחת משנה לשנה". בפעם הראשונה שהביאה את פלייקי לפנסיון היתה החתולה בת שש-עשרה. אין לי הרבה פציינטיות בגיל הזה. לפנסיון היא מביאה אותה עם כרית, שמיכה, צעצועים וכלי אוכל. "ד"ר אלקון, אל תדאג אם יקרה לפלייקי משהו, זה לא נורא, היא כבר מאוד מאוד זקנה" - ייקית אמיתית, שאומרת מה שהיא חושבת וחושבת את מה שהיא אומרת.

החתולה מרובת כתמים מכל הצבעים, רזה ואיטית, באמת נראית כאחת שצריך לדאוג לשלומה, אך בפנסיון היא פורחת, אוכלת ועולה במשקל. שנה אחר שנה הגברת שבה ומרגיעה אותי לא לדאוג ושנה אחר שנה היא חוזרת, כבר שבע שנים.

כשהגיעה לגיל המופלג של עשרים ושלש הביאה אותה הבת של גברת לביא, אשר באה במיוחד ומרחוק, משדה-בוקר. גם המועד לא תאם את הפגישה השנתית. "אין בעיה עם פלייקי, יש בעיה עם אמא - היא נכנסת לבית אבות בגלל בעיות רפואיות, בצער רב החלטנו שצריך להרדים את פלייקי, אתה מבין?"

אני מבין ומזדעזע, דבר כזה לא קורה לעיתים קרובות. אני מנסה להשאר עינייני, בודק את החתולה - כחושה ואיטית אך לא חולה. בלב כבד אני ממלא את מצוותה, יודע שההחלטה נלקחה מתוך אחריות ודאגה.

כעבור זמן אני פוגש את גברת לביא עם ידידות בבית-קפה. אני מברך לשלום וחושש שאולי אינה מזהה אותי. "אני מפלאפי", אני אומר וממתין לתשובה. "פלייקי, לא פלאפי", היא מתקנת. סדר צריך להיות.

c

גם גברת מאייר היא ייקית שאומרת את מה שהיא חושבת; מזכירה מאוד את גברת לביא וכמוה, לא להאמין, יש לה חתולה אשר הגיעה לגיל עשרים ושלש, אך שלא כמו לביא היא לא חשבה ולא חושבת בכלל על בית אבות. המאיירים הם זוג מבוגר, כבר שנים בפנסיה, היא נמרצת ומלאת חיים והוא רזה ושקט, קצת כמו החתולה, היא מנהלת את העיניינים והוא צופה בשקט מן הצד.

"ד"ר אלקון, יש לי בקשה: מיצי כבר בת עשרים ושלש ואנו מבקשים לעשות עמה חסד אחרון, שלא תסבול". כאשר באתי לביתם מצאתי חתולה כחושה אשר נעה באיטיות, אך בשום אופן לא חולה. פשוט זקנה. אני מסתכל על גברת מאייר ואומר לה, "אני מציע, במקום זריקת הרדמה ניתן לה זריקה של סטרואיד אנאבולי, כמו שספורטאים לוקחים לחיזוק. לפעמים השיפור מאוד דרמטי". וכך נעשה.

כעבור שבוע מצלצל הטלפון, "דוקטור אתה לא תאמין, החתולה קפצה אל הארון למעלה, היא לא היתה שם כבר חמש-עשרה שנה, מדהים!"

כעבור שלושה ימים מצלצל שוב הטלפון, גברת מאייר על הקו: "דוקטור, אפשר אולי לתת לאדון מאייר קצת מהחומר של התרופה הזאת?"

אומרת מה שהיא חושבת.

לתגובות: r_alcon@walla.com